סיפורה של סופגניה 

ברצוני לשתף אתכם במקרה מאוד מיוחד שקרה לי בחג חנוכה האחרון. משהו שקורה לאחת כמוני אולי פעם במאה שנים. כולם הרי יודעים שאין אדם בעולם שיכול להישאר אדיש כלפי. למרות המראה העגלגל ומרקם השמנוני שלי אני מעוררת את היצרים הקדמוניים החבויים בקרב כל מי שמתקרב אלי. הריח שלי נישא למרחוק ומגרה את מיצי הקיבה ובלוטות הריר של ילדים, זקנים, נשים וגברים, ללא הבדלי דת, גזע או לאום. לפני שהם רואים אותי הם כבר יודעים שהגעתי וצועקים בשמחה "סופגנייה, סופגנייה". האמת היא שרק הילדים צועקים את שמי בקול רם ומתנפלים עלי ללא עכבות. המבוגרים שלמדו להסתיר את החשקים האמיתיים שלהם מאחורי מעטה החשיבות העצמית שלהם, מסתכלים עלי במבט מעונה, ומתחילים לחשב כל מני חשבונות מיותרים שמביאים אותם בסופו של דבר אל אותה תוצאה. אבל עלי הרי אי אפשר לעבוד כי אני שומעת את קולה של הבטן, המקום שאליו אני צריכה להגיע. ההתחשבנות של המבוגרים לא מועילה להם במאומה, היא עושה אותם רק יותר רעבים, ומתוסכלים, כך שכשהם כבר מכניסים אותי לפה הם בדרך כלל מצרפים אלי עוד חברה לצלחת.

עלי להודות שאני די נהנית מהרגשות מעורבים שמתעוררים בנוכחותי. בני האדם הם יצורים מאוד פשוטים, כל כך קל לקרוא אותם. מצד אחד הם מתים לבתר אותי לשניים כדי לגלות כמה ריבה הכניסו לתוכי ולנעוץ את שיניהם ישר אל תוך ליבי, אבל מן הצד השני הם מתייסרים: "ווי ווי כמה קלוריות יש בה", "מה עם הדיאטה?", "עוד מעט אראה כמוה" "מה עם הכולסטרול?". ואז, מייד, לפני שהם מספיקים להתייצב בדעתם, נחות עיניהם על אבקת הסוכר הלבנה הדקיקה שפיזרו עלי בעדינות דרך מסננת, ועל שאריות הריבה שזולגות משולי החור שבמרכזי, ומתעורר בהם חשק בלתי נשלט, שמקבל חיזוק רציני מאוד מהחושים "אח, איזה ריח, רק ביס קטן, נטעם רק מהקצה" כולם הרי יודעים שאין לי קצה כי אני עגולה, אבל כשהיצר עובד ההיגיון יכול לצעוק כמה שהוא רוצה. זרם התירוצים ממשיך לזרום "טוב לא כל יום חנוכה", "אם אני לא טועה זו מצווה, אז לפחות נעשה איזו מצווה היום", "לא נורא, מחר אני אצום כל היום". בקיצור, התוצאה צפויה מראש. למרות שחיי המדף שלי קצרים מאוד, יום או לכל היותר יומיים, עם חימום חוזר, לעיתים נדירות מאוד אני מגיעה לשיבה טובה. אחרי שגומרים לאכול אותי מתחיל הסיפור של ייסורי המצפון. "איזה אפס אני, איך לא יכולתי להתאפק?", "בא לי להקיא את גוש הבצק השומני הזה", "בפעם הבאה לא אכניס אותה לבית שלי, שהילדים יאכלו בגן וזהו". אבל אל דאגה, כולנו יודעים עד כמה קצר זיכרונה של הבטן האנושית, בטרם תחלוף לה שעה קלה יכול כל הסיפור הזה לחזור על עצמו. בסופו של דבר מסתיים חג החנוכה בניצחון מכריע של לפחות 14-0 לטובתנו, אני והיצר. יש לי ניסיון מצטבר של יותר מאלפיים שנה, חנוכה אחר חנוכה, שנה אחר שנה, גלגול אחר גלגול, מתקופת החשמונאים, שהמציאו אותי, ועד לדור ההיי טק, האינטרנט, והנינטנדו, כמעט תמיד אני מנצחת. רק לעיתים נדירות קורה לי מה שקרה השנה.

כשהתקרב אל דלת הכניסה הרגשתי שהוא שונה מכל השאר אבל לא ידעתי למה. כלפי חוץ לא ניכר עליו, אבל כבר אמרתי לכם שאני שומעת את הבטן. הבטן שלו רצתה את מה שכולם רוצים לבלוע אותי מייד, העניין הוא שהיה שם קול נוסף, חזק, סמכותי, אוהב. משהו שונה ומיוחד. הוא הגיע מוכן, לא הצלחתי להפתיע אותו. הוא בא כדי לגרום נחת רוח לזו שהכינה אותי, לזו שקנתה קמח, סוכר, שמרים, ביצים וריבה. ההיא שלשה את הבצק שלי באהבה כי רצתה לגרום לו הנאה. האישה שנתנה לי לטפוח בסבלנות וחשבה עליו כל רגע, רצתה שייהנה ממני. אותה אחת ויחידה שלו, שלא מפסיקה לחשוב עליו, שיודעת בדיוק כמה סוכר הוא רוצה שיפוזר עלי, ועל איזה סוג של ריבה הוא חולם. מייד כשהריח אותי ידע לזהות אותה בתוכי. הוא רצה לאכול אותי אבל חשב עליה, הוא הסתכל עלי ובחן כל פרט ופרט שבי רק כדי ללמוד עד כמה היא אוהבת אותו ואיך להחזיר לה אהבה. הבטן היצרית שלו זעקה למילוי אבל הוא כל כך התעמק במחשבה על אהובת ליבו עד אי אפשר היה לשמוע יותר את ביטנו. אהובתו, האופה שלי, עמדה ליד השולחן והתבוננה עליו בהערצה, כל כך רצתה שייהנה ממעשה ידיה, לא כדי שישבח אותה אלא רק בעבורו, שיתענג, שישבע.

שמעתי בבטנו קולות אחרים לחלוטין מאלו של שאר האנשים. גם החשבונות היו אחרים. לרגע נדמה היה לי שיש לו בטן נוספת, לא עוד בטן שרוצה להתמלא בפחמימות ושומנים, בטן שרוצה להתמלא מאהבת האופה. הבטן הזו השתלטה על בטנו הרגילה וקבעה את כללי המשחק. הוא רצה להיות בטוח שיאהב את האופה יותר מאשר את התענוג שיקבל ממני, במקום שאני והיצר נשלוט עליו הוא השתלט עלינו. ניסיתי את כל התכסיסים המוכרים, הברקתי את מעטה הסוכר, הזלתי החוצה עוד קצת ריבה, התחממתי מבפנים כדי להדיף יותר ריח, אבל כלום לא עזר לי, ככל שהתאמצתי לגרות אותו הוא החזיק חזק יותר במחשבה עליה, ומצא בתכסיסי סיבה טובה יותר לאהוב אותה, להעריך את עבודתה הנפלאה בהכינה אותי עבורו. לבסוף כשהיה בטוח מעל לכל ספק שהוא אוהב אותה יותר מאשר אותי, הוא גילה מה היא רוצה. היא רצתה שיאכל אותי עד הסוף שיגלה בטעמים שבי אותה, את אהבתה אליו. אז החליט לנגוס בי כדי לגרום לה נחת רוח. הוא ניצב מולה, נעץ את עיניו עמוק אל תוך עיניה, נגס בי ברכות ומצא בתוכי אלף אלפי טעמים שאיש מעולם לא גילה, כולם כאחד גרמו לו ריגוש עילאי. לרגע חשבתי שהנה עכשיו ישכח ממנה ויחשוב עלי אבל הוא בשלו, מצא בכל טעם חדש שלי סיבה לחזק אהבתו אליה, וכך נגס בי עוד ועוד, פעם אחר פעם עד שלא יכול עוד להבדיל ביני לבינה. הוא אכל אותי אבל לא בגללי אלא בגללה. הוא התאחד עימה בכל לבבו ובכל מאודו דרכי. לפתע גיליתי שאני לא קיימת יותר, שמעולם לא לשו את בצקי ולא אפו אותי אלא עבור הרגע העילאי הזה, בו התאחדו האוכל והאופה באהבתם זה לזו בזכות הטעמים שמצאו בי. הייתי מאושרת, סוף סוף הבנתי לשם מה אני קיימת.